החלטתי לתת קצת מנוחה לעניין השייקים היום, ולנסות למצוא דרך אנושית יותר להכניס לתוך הגוף שלי את כמות הירקות העצומה שהוא זקוק לו. הבעות הגועל שלי בסרטונים הן לא לשם הגזמה, להפך. אני מנסה להצניע. הטעם והמרקם הוא באמת בלתי נסבל. אז הוצאתי מהמקרר כרבע קילו של תרד, פיזרתי מעל כמון, עירבבתי הכל עם חילבה, אכלתי הכל ותהיתי שמא לא היה עדיף לי לקחת את הדבר הארור ולנסות לדחוף אותו לגוף דרך העינים, במקום. מגעיל נורא. שאר היום היה סטנדרטי יחסית, רק בכמויות עצומות:
צהריים (בבוקר אכלתי רק זרעי דלעת)
כמו שאמרתי, תרד שהרסתי. אכלתי גם שלושה חצאי גמבה (אדומה, ירוקה וצהובה - שאריות מאתמול), מספר רב של עלי כרוב, ועוד סלט כרוב עם לימון שנשאר במקרר. קינחתי עם המון סלק חתוך עם סלרי.
אחה"צ
שני גזרים, קצת זרעי פשתן ומנגו.
לפנות ערב
שקית שלמה של אדממה
ערב-לילה
שזיף צהוב. אבוקדו עם עירית, לימון, אגוזי מלך והמון עלי בייבי (שהרסו את האבוקדו לגמרי), ולבסוף סלט עצום שהכיל (שימו לב!) שלוש עגבניות, שלושה מלפפונים, ראש שלם של חסה, בצל לבן ובצל סגול. כמובן, בתוספת טחינה אתיופית עם שום, לימון ומלח. הדבר הזה ממאן להמאס עלי (אם כי לקראת הסוף ממש חיכיתי שהסלט יגמר).
בערך בשעה 20:30 יצאתי לריצה. הפעם ניסיתי לקחת את הזמן, לרוץ לאט ולמרחק גדול יותר. אני חייב לומר שהופתעתי. רצתי חמישה קילומטרים. אמנם בכמעט חצי שעה, אבל בכל זאת, חמישה קילומטרים של ריצה כשאני סוגר יום רביעי על ירקות ומעט פירות.
גיליתי שלא מדובר רק באתגר פיזי, אלא גם באתגר נפשי. ולא רק בגלל העניין הפשוט של "בא לי סטייק עכשיו". זה עובר אחרי כמה זמן. לא שלא בא לי סטייק, אני פשוט כל כך עמוק בתוך הטבעונות כרגע שהמחשבה לא עולה לראש. אני בקושי מסוגל לדמיין סטייק, או להזכר מה הטעם שלו. יותר מזה - אני שבע כמעט כל הזמן, כי אני אוכל בכמויות מטורפות.
הקושי הוא הפחד שאני עושה משהו לא טוב לגוף שלי. אני אמנם דואג לקבל מספיק פחמימות, סוכרים וחומצות אמינו, אבל אין ספק שמדובר בשינוי קיצוני. התחושה היא מאוד מאוד מוזרה ולא טבעית. נסו לדמיין שאתם מתחת למים, בלי בלון חמצן, בלי יכולת לנשום, ומשום מה אתם מרגישים בסדר עם זה. עובר יום, עוברים יומיים, ואתם עדיין לא מרגישים צורך להוציא את הראש מהמים ולנשום. ככה אני מרגיש כבר ארבעה ימים. אני לא מרגיש שאני אוכל. ועדיין, אני לא מרגיש צורך להוציא את הראש מהסלט ולאכול "אוכל אמיתי". מאוד מוזר.
צהריים (בבוקר אכלתי רק זרעי דלעת)
כמו שאמרתי, תרד שהרסתי. אכלתי גם שלושה חצאי גמבה (אדומה, ירוקה וצהובה - שאריות מאתמול), מספר רב של עלי כרוב, ועוד סלט כרוב עם לימון שנשאר במקרר. קינחתי עם המון סלק חתוך עם סלרי.
אחה"צ
שני גזרים, קצת זרעי פשתן ומנגו.
לפנות ערב
שקית שלמה של אדממה
ערב-לילה
שזיף צהוב. אבוקדו עם עירית, לימון, אגוזי מלך והמון עלי בייבי (שהרסו את האבוקדו לגמרי), ולבסוף סלט עצום שהכיל (שימו לב!) שלוש עגבניות, שלושה מלפפונים, ראש שלם של חסה, בצל לבן ובצל סגול. כמובן, בתוספת טחינה אתיופית עם שום, לימון ומלח. הדבר הזה ממאן להמאס עלי (אם כי לקראת הסוף ממש חיכיתי שהסלט יגמר).
בערך בשעה 20:30 יצאתי לריצה. הפעם ניסיתי לקחת את הזמן, לרוץ לאט ולמרחק גדול יותר. אני חייב לומר שהופתעתי. רצתי חמישה קילומטרים. אמנם בכמעט חצי שעה, אבל בכל זאת, חמישה קילומטרים של ריצה כשאני סוגר יום רביעי על ירקות ומעט פירות.
גיליתי שלא מדובר רק באתגר פיזי, אלא גם באתגר נפשי. ולא רק בגלל העניין הפשוט של "בא לי סטייק עכשיו". זה עובר אחרי כמה זמן. לא שלא בא לי סטייק, אני פשוט כל כך עמוק בתוך הטבעונות כרגע שהמחשבה לא עולה לראש. אני בקושי מסוגל לדמיין סטייק, או להזכר מה הטעם שלו. יותר מזה - אני שבע כמעט כל הזמן, כי אני אוכל בכמויות מטורפות.
הקושי הוא הפחד שאני עושה משהו לא טוב לגוף שלי. אני אמנם דואג לקבל מספיק פחמימות, סוכרים וחומצות אמינו, אבל אין ספק שמדובר בשינוי קיצוני. התחושה היא מאוד מאוד מוזרה ולא טבעית. נסו לדמיין שאתם מתחת למים, בלי בלון חמצן, בלי יכולת לנשום, ומשום מה אתם מרגישים בסדר עם זה. עובר יום, עוברים יומיים, ואתם עדיין לא מרגישים צורך להוציא את הראש מהמים ולנשום. ככה אני מרגיש כבר ארבעה ימים. אני לא מרגיש שאני אוכל. ועדיין, אני לא מרגיש צורך להוציא את הראש מהסלט ולאכול "אוכל אמיתי". מאוד מוזר.
דמיינו את הקערה עולה על גדותיה בסלט. חוסל תוך 20 דקות.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקיצאת טמבלולה
השבמחקמתת? איפה הרשומות של היומיים האחרונים?!
השבמחקאני מוחה!
השבמחקכולה של היום עדיין לא התפרסם! רק 12 וחצי. הנה, הנה.
השבמחק